החלטה בתיק דנ"א 9370/11

           עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט בע"א 1938/11 מגדל הזוהר נ' גוב גיא (טרם פורסם, 1.12.2011) (להלן: פסק הדין). בפסק הדין, שניתן מפי השופט ס' ג'ובראן, נדחה על הסף ולגופם של דברים ערעורן של העותרות 1-2 על-פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו בפר"ק 35828-12-10 (סגנית הנשיא ו' אלשיך). המשנה לנשיאה א' ריבלין הצטרף למסקנה לפיה דין הערעור להדחות על הסף, וכך גם השופט נ' הנדל, שהוסיף הסכמתו לגופם של הדברים בכל הנוגע לחדלות פרעונה של העותרת 1.

1.        הרקע להליך שלפניי בהחלטת בית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו מיום 16.1.2011, במסגרתה הוחלט על מתן צו פירוק זמני נגד העותרת 1, בגין אי תשלום חוב שנקבע בפסק בוררות כי עליה לשלם למשיבה 1. במהלך הדיון נטען על-ידי העותרת 1 כי יש ביכולתה לפרוע את חובה באמצעות צד ג', אך המשיבה 1 דחתה הסדר זה. בעקבות החלטה זו מינה בית המשפט את המשיב 3 למפרקה הזמני של העותרת 1. העותרת 1 שבה והציעה למשיבה 1 להסדיר את החוב באמצעות צד שלישי שירכוש את החוב, אך המשיבה 1 סירבה לעשות כן מבלי שינתן אישור מבית המשפט כי אין מדובר בהעדפת נושים. ביום 21.2.2011 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, העומד בלב הערעור נשוא ההליך שלפניי, ובו נקבע בין היתר כי אין לשלול את האפשרות כי תשלום החוב יהיה בגדר העדפת נושים, משעומדות נגד העותרת 1 שבפירוק מספר בקשות הצטרפות ונוכח סכסוך אחר של העותרת 1 שהגיע אף הוא לכדי בקשת פירוק. בפסק הדין אף ניתן צו פירוק קבוע.

2.        העותרות ערערו לבית משפט זה נגד החלטת הפירוק. כאן המקום להדגיש כי העותרת 1, החברה שבפירוק, הגישה לכאורה את הערעור, אך נטען על-ידי חלק מהצדדים כי למעשה הערעור הוגש אך על דעתו של עו"ד חוטר ישי, בעליה של העותרת 2, המחזיקה על-פי פסק הדין ב-50% ממניות העותרת 1 (בעתירה נטען כי מדובר באחזקה של 75%). על-פי פסק הדין, החלקים הנותרים במניות החברה מוחזקים בעקיפין על-ידי המשיב 6, שהביע תמיכתו בהליך הפירוק.

3.        בפסק דינו דחה כאמור בית המשפט את הערעור. פסק הדין העיקרי ניתן מפי השופט ס' ג'ובראן אשר מצא לדחות את הערעור על הסף ולגופם של דברים. במישור טענות הסף קבע השופט ג'ובראן, ראשית, כי במישור העובדתי ברור הוא שההחלטה על הגשת הערעור בשם העותרת 1 לא התקבלה על-ידי אף אחד מאורגניה המוסמכים, ומשכך אין לראותה כהחלטה שהתקבלה על דעת החברה. עמדת העותרות לפיה בערעור על ההחלטה למתן צו פירוק יש לתת מעמד לבעלי המניות בחברה לא נתקבלה על ידי בית המשפט. כן הדגיש השופט ג'ובראן כי בשלב שקודם מתן צו הפירוק, יכולים בעלי המניות בדרך המקובלת בחברה ובאמצעות האורגנים שלה, לפעול כדי שהחברה תתנגד למתן הצו, אך זכות זו אינה נתונה במישרין לבעלי המניות עצמם. לשיטת השופט ג'ובראן כך הם הדברים אף בשלב שלאחר מתן הצו, עת נכנס המפרק לנעליהם של אורגני החברה. שנית, הדגיש השופט ג'ובראן כי לשיטתו מקום בו בעלי המניות אינם מרוצים מהתנהלות הנהלת החברה בעת הפירוק פתוחה בפניהם הדרך לפעול באמצעות הליך של "הגנה נגזרת". בנסיבות נקבע כי העותרת 2 כלל לא הגישה בקשה להגנה נגזרת. נוכח כל זאת, מצא השופט ג'ובראן כי הערעור הוגש שלא בסמכות ובניגוד לסדרי הדין. עם זאת, ציין השופט ג'ובראן כי לא ראה לדחות את הערעור על הסף אך בשל הפגם הפרוצדוראלי שנפל בהליך, היינו העדר צירוף העותרת 1 - החברה שבפירוק - כמשיבה. זאת, נוכח העובדה כי הצדדים הרלוונטיים להליך העלו את מלוא טענותיהם בפני בית המשפט בהליך הערעור. אף לגופם של דברים מצא השופט ג'ובראן כי דין הערעור להדחות. זאת, ראשית, נוכח העובדה כי לא מצא פגם בקביעות בית המשפט המחוזי לפיהן העותרת 1 הינה חדלת פרעון, הן בהתאם להוראות סעיף 258(1) והן בהתאם לסעיף 258(2) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג - 1983 (להלן: הפקודה). שנית, נדחתה טענת העותרת 1 לפיה בסירובה של המשיבה 1 לקבלת הסדר החוב שהוצע לה יש משום חוסר תום לב, משלא מצא בית המשפט להתערב בקביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי במישור זה. כן לא מצא בית המשפט להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי כי תשלום החוב באופן שהוצע לאחר מתן צו הפירוק לא יוכל להיות מוגן מפני הטענה של העדפת נושים. את טענת ניגוד העניינים של המפרק שמונה לעותרת 1 (המשיב 3) דחה בית המשפט בין היתר בהעדר ראיות לביסוסה, נוכח הסכמת המשיבים 5-6 לפירוק ונוכח התקיימות עילת הפירוק שבסעיף 258(3) לפקודה. המשנה לנשיאה א' ריבלין הסכים כי דין הערעור להדחות על הסף. השופט נ' הנדל הסכים אף הוא כי דין הערעור להדחות על הסף נוכח העובדה שהערעור הוגש על-ידי העותרת 1 שלא בסמכות ולא על דעת החברה לפי דרישות החוק, וביחס לעותרת 2 מכיוון שלא הייתה צד להליך בבית המשפט המחוזי. זאת, מבלי להידרש לסוגיית ההגנה הנגזרת בהליכי הפירוק. כן הסכים השופט הנדל כי לגופם של דברים חדלות פרעונה של העותרת 1 נשענת על עובדות המקרה והוראות סעיף 258 לפקודה.

4.        העתירה מופנית כלפי מרבית קביעות פסק הדין ולמעשה נראה כי העותרות מבקשות לראות כמעט בכל קביעותיו אלה כהלכות חדשניות וקשות המצדיקות לשיטתן קיום דיון נוסף בפסק הדין. על-פי הטענה, לא רק שקביעות פסק הדין הינן חדשות, חשובות וקשות, אלא שתוצאתן הרת אסון שכן אימוצן יקדם מציאות המקלה על הליכי פירוקן של חברות. כך למשל, נטען על-ידי העותרות כי בקביעות בית המשפט במישור טיעוני הסף, מהן עולה כי ערעורן של העותרות 1-2 הוגש בלא רשות ובלא סמכות, יש משום קביעתה של הלכה חדשה העומדת בניגוד להלכות נוהגות בדבר זכות הערעור של בעלי המניות כמי שיכולים להיפגע מהליך הפירוק. נטען גם כי קביעה זו עומדת בסתירה להוראות מקבילות בפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם - 1980. כן נטען כי קביעות פסק הדין בכל הנוגע לאפשרות בעלי המניות לנקוט בהליך של הגנה נגזרת מהווה חידוש בלתי מעשי העומד בניגוד להלכות קודמות. מעבר לכך, ולגופם של דברים, נטען כי הקביעה לפיה קבלת הצעתו של צד ג' לפרעון החוב אינה מוגנת מפני הטענה של העדפת נושים שגויה, אינה מתיישבת עם הלכות קודמות ועומדת בסתירה לעקרון המקובל של העדפת סילוקו של חוב על-פני פירוק החברה. בנוסף נטען כי פסק הדין פוגע בזכות לפרעון בקובעו כי המועד הקובע לחלות הדין הקולקטיבי הינו מועד מתן צו הפירוק הזמני.

5.        דין העתירה להדחות. בחנתי את טענותיהן המרובות של העותרות, אך לא מצאתי כי בפסק הדין נתקיימו התנאים המיוחדים, הקבועים בסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח חדש], תשמ"ד - 1984 (להלן: חוק בתי המשפט), המצדיקים דיון נוסף. מרבית עניינו של פסק הדין בישום העובדות הקונקרטיות הנוגעות לעותרות, על הדין הנוהג - על פי החוק והפסיקה - במסגרת הליכי פירוק, ואין בהן משום חידושים, בוודאי לא בהיקף ובמשמעות המיוחסת להן על-ידי העותרות. כך למשל, ובמישור טיעוני הסף, הרי שבנסיבות העניין הפרטניות, וכפי שציין בית המשפט בפסק דינו, אין חולק על כך שלא התקבלה החלטה על-ידי מי מבין אורגניה המוסמכים של החברה להגיש ערעור בשמה כנגד צו הפירוק. לפיכך, לא היו העותרות מוסמכות לעשות כן (באשר לסמכותו של דירקטוריון החברה לערער בשמה על החלטה להוצאת צו פירוק ראו: ציפורה כהן פירוק חברות 357 (2000); החלטת השופט א' גרוניס ברע"א 7074/09 אשרף קאולה נ' אהרון ידגר (טרם פורסם, 25.8.2010) כן ראו והשוו: ע"א 273/85 יורם גיל נ' בנק דיסקונט לישראל, פ"ד מא(2) 294 (1987)). העותרת 2, כך עולה מפסק הדין, כלל לא הייתה צד להליך בפני בית המשפט המחוזי. במצב דברים זה, בדין נקבע כי יש לדחות את הערעור על הסף משהוגש בלא סמכות. זאת ועוד, וגם אם למעלה מן הצורך, אזכיר, כי על-פני הדברים אף לא עלה בידי העותרת 2 - כבעלת מניות - לבסס בנסיבות העניין עילת תביעה אישית הנשענת על נזק עצמאי שאינו תלוי בנזק שספגה החברה, ואף בשל כך לא בוססו כדבעי טענותיה כנגד קביעות פסק הדין במישור טיעוני הסף (וראו דיון מפורט בסוגיה בע"א 3506/09 שלמה צאיג נ' קסלמן וקסלמן רואי חשבון (טרם פורסם, 4.4.2011), פסקאות 10-13 לפסק דיני). אשר על כן, לא מצאתי כי בנסיבות העניין יש בקביעותיו אלה של בית המשפט כדי להצדיק עריכתו של דיון נוסף. אציין עוד, כי בכל הנוגע לקביעות השופט ג'ובראן ביחס לאפשרות העומדת בידי בעלי המניות להצטרף להליך במסגרת של הגנה נגזרת (קביעה אליה לא הצטרף כאמור השופט הנדל), הרי שבנסיבות העניין, ומשלא הוגשה בקשה להגנה נגזרת, ממילא עסקינן בסוגיה שנפקותה המעשית קטנה, ואינה מצדיקה עריכת דיון נוסף, בוודאי לא במסגרת הנוכחית.

           לא מצאתי גם כי טענות העותרות ביחס לקביעות בית המשפט לגופם של דברים מבססות עילה לעריכת דיון נוסף. מעבר לעובדה כי רבות מקביעות אלה נאמרו בחזקת למעלה מן הצורך - ולחלקן אף לא הצטרפו יתר חברי ההרכב - הרי שגם בהיבטים אלה עסקינן בסופו של יום בקביעות הנשענות על יישום הדין בנסיבות עניינה הפרטניות של העותרת 1, ובעיקר הקביעה כי היא חדלת פרעון, שנשענה על התשתית העובדתית שהונחה בפני בית המשפט המחוזי. כך הם הדברים אף ביחס לקביעה כי תשלום חובה של העותרת 1 לאחר מתן צו הפירוק לא יוכל להיות מוגן מטענה של העדפת נושים אסורה, שנשענה בעיקרה על המועד בו הועלתה ההצעה לפירעון החוב על-ידי צד ג', ולבקשות הפירוק הנוספות שכבר היו תלויות ועומדות נגד העותרת 1 במועד זה.

6.        נוכח כל האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להדחות. משלא התבקשה תגובה, לא יעשה צו להוצאות.

           ניתנה היום, כ"ג בשבט התשע"ב (16.2.2012).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. דז

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: